חורפיש

נ.צ.מ. 1828/2691

כפר דרוזי בצפון רכס פקיעין, ברום של כ-650 מ' מעל פני הים. הכפר ממוקם באוכף הטופוגרפי שבין שלוחת הר מתת אשר מצפונו, לפיסגת הר זבול שמדרומו. זהו "השער" הצפון-מערבי של גראבן חורפיש – בית ג'אן, בו עובר העמק העלילי של נחל כזיב .

מרבית שדות הכפר נמצאים בשטח המפולס של ה"שער", הוא עמק חירם, הנמצא מדרום-מזרח לכפר.

השם חורפיש הוא שמו הערבי של החורשף, שכנראה גדל באיזור זה. לא ברור מתי נוסד הכפר, אך נראה שאינו נמנה עם הכפרים הדרוזים הקדומים של גוש הרי מירון. כפרים אלה- זאבוד, ג'רמק ובית ג'אן – הוקמו במאות ה-14 וה-15 וספירה. ככל הנראה החלה ההתיישבות הדרוזית בחורפיש לפני 200-300 שנה.    

בחורפיש עצמה אין מעיין ובעבר סיפקו את צרכי הכפר מעיינות ואדי חביס המרוחקים ממנו למעלה מקילומטר.

החוקר ויקטור גרן, שביקר בחורפיש במחצית השנייה של המאה ה-19, מתאר כאן כפר קטן, המונה כ-400 תושבים, מתוכם 350 דרוזים וכ-50 יוונים (נראה שהכוונה לערבים נוצרים מהעדה היוונית-אורתודוכסית).

זאב וילנאי מציין ב"מדריך א"י" משנות ה-40, כי בכפר חורפיש חיים דרוזים בלבד והכפר מונה 350 נפש – רק 130 יותר ממספר התושבים שמצא כאן גרן ב- 1870.

כביש האספלט המוליך אל הכפר נסלל לראשונה בשנה 1941, כחלק מכביש נהריה-סאסא, שהותקן על-ידי הבריטים במסגרת היערכותם לפלישה לסוריה במלחמת העולם השניים. כיום חיים בחורפיש כ- 4,000 תושבים, וככל שהאוכלוסייה גדלה מתפשט הכפר לעבר פסגת הר זבול, לאורך הכביש המטפס ממרכז הכפר אל ראש ההר. כן מתרחב הכפר מזרחה, לעבר עמק חירם.

עד אמצע שנות השישים הייתה פרנסת הכפר על חקלאות (מירעה, גידול טבק וזיתים) אולם בהדרגה נטתה אוכלוסיית הכפר לעסוק בעבודות חוץ ובשירות במערכת הביטחון (צה"ל, משמר הגבול, שירות בתי סוהר, משטרת ישראל). כן התפתחה בכפר תעשייה זעירה, כגון מפעל קטן לניסור ולליטוש שיש למטבחים.